כתב וצילם: ליאור ברוך
ישבתי רגוע ושליו במושב הנהג של הקורבט 62', המנוע מונע, זוג הידיים האוחזות בהגה מרגישות את הויברציות העדינות של מנוע ה-V8, העדר הגג אפשר לשמש החורפית ללטף את פניי, להאיר את החיוך הקטן שנמרח על פניי כששילבתי להילוך ראשון והקורבט התגלגלה לפנים.
עיר הומה, צפופה, פקוקה, הרגשתי כעוף זר. מה עושה קורבט קלאסית שכזו באמצע תל-אביב בין ים דגיגי הליסינג וכרישי קואופרטיב דן? גם אני לא ידעתי את התשובה ולכן שמתי פעמיי אל מחוץ להמולה, לסביבה שהרגישה לי קצת יותר טבעית למכונית זו – הכביש הפתוח. שישי בבוקר, כמעט אין תנועה ברמזור שפונה לכיוון נתיבי איילון והחיוך הקטן, הפך לגדול. הילוך ראשון משולב שוב, רגל ימין מתלבטת אם לנהוג בדוושת הדלק של הקורבט כאל מכונית ספורט, כפי שברא אותה יוצרה או כאל מכונית קלאסית ששרדה 49 שנים עד שמצאה את עצמה נהוגה על-ידי.
צליל מנוע ענוג בוקע מתא המנוע, כמעט וניתן לשמוע מה בדיוק קורה שם בכל רגע, מרוב שהצליל נקי וברור. הסל"ד מטפס לאיטו וכך גם הרוח וההתרגשות… 4,200 סל"ד, הילוך ראשון ארוך סיים את תפקידו ומפנה מקום להילוך השני. הסל"ד נסוג לכיוון ה-2,500 סל"ד והמחט זזה שוב לכיוון הנכון תוך כדי תאוצה לא מתונה במעלה הסל"ד. כשההילוך השני סיים אומר דברו, המהירות כבר נשקה לזו המותרת בחוק ובכל זאת, למען הצדק החברתי, מצאו את עצמם גם ההילוך השלישי והרביעי את מקומם בנסיעת תענוגות זו בכביש איילון. בכל קמ"ש וסל"ד שידרה הקורבט מסר חד וברור – היא כאן כדי להיות עם מי שנוהג בה, לרצות אותו, לענג אותו, לגרום לו לא לרצות להרפות ממנה ולא משנה כמה שנים יעברו.
הנסיעה בקורבט מבלבלת משהו, מקשה על המיקוד והמחשבה. האם העובדה שמדובר במכונית ספורט אמריקאית קלאסית, עם שלדה ומתלים מתקדמים לתקופתה ומנוע V8 בשרני בעל הספק של 290 כ"ס היא זו שמרגשת אותי? או שאולי זה העיצוב המושלם שלה, עם קווים רכים ועגולים שמזמינים ליטוף, הפנסים הכפולים, אינספור עיטורי הניקל והישבן החטוב? זה בכלל לא משנה, בעצם, מה מרגש יותר. הקורבט הזו מרגשת. (דגש על הנקודה). את מי שנוהג בה, מי שמביט בה ואת מי שמבחין בה. היא משדרת תקופה אחרת, בה הנשמה והחזון עיצבו וייצרו מכוניות, תקופה בה החופש שיחק תפקיד מפתח הן בעיצוב והן באופי הנהג, תקופה בה נהיגה במכונית ספורט פתוחה הייתה מיצוי והגשמה.
בשנת 1958, תחת שרביטו של הארלי ארל, בוצעו מספר שינויים קוסמטיים בעיצוב הדור הראשון של הקורבט, אשר הושק עוד בשנת 1953. זוג הפנסים הפכו לרביעייה, בעיטור פסי ניקל לאורך מכסה המנוע, צמד צינורות המפלט שולבו באופן מושלם בפגושי הניקל האחוריים וכן כונסי צד מצאו את מקומם בצידיה הקדמיים של הקורבט. שינויים קוסמטיים אלו הפכו אותה אף ליותר יפה משהייתה, תוך שמירה על מאפיינים כגון תצורת שני המושבים, הגג הפתוח (מתקפל/קשיח), לוח המחוונים העשיר והפעם גם נוסף אלמנט עיצוב פנימי בלוח המחוונים, מוט אחיזה בצד הנוסע, אשר זכה לכינוי "Sissy Bar" ובתרגום חופשי "אם אתה חנון-על, תחזיק פה…."
חדי עין יבחינו בתמונות כי מצבה של הקורבט חדש למדי, בלשון המעטה. חדי עין עוד יותר יבחינו כי הקורבט מקורית לחלוטין, משמע, לא שופצה מעולם, כל מה שאתם רואים בתמונות, הינו מקורי, מהיום בו עזבה הקורבט את המפעל בדטרויט. עם חיווי של 5,520 מייל בלבד(!), הקורבט מתנהגת, נשמעת ומרגישה כאילו רק עכשיו התעוררה משינה ממושכת בת קרוב לחמישים שנה, עד שעלתה לארץ לפני שנים מספר והמשיכה כאן את מנוחתה.
בחזרתי לעיר הגדולה, החלטתי לקחת את הקורבט לבקר במעוז תרבות, מוזיאון תל-אביב. כשהחניתי את הקורבט ברחבת המוזיאון, לי, אישית, היה ברור מה המוצג המוזיאוני האמיתי פה בסביבה. התיישבתי במרחק של כעשרה מטרים ממנה, הרי לא מסתכלים על יצירה ממרחק אפס… התיישבתי לי על ספסל ובהיתי. היצירה הזו, בלי להתאמץ בכלל, קלאסית ככל שתראה, מזנקת מ-0-100 תוך 6.6 שניות בלבד. אם היא רוצה ויש מי שיאפשר לה, היא תגיע למהירות מרבית של כ-205 קמ"ש בקלות יתרה (265 הקמ"ש הפוטנציאלים שמראה מחוון המהירות, איך נאמר, אופטימיים במקצת…). היא שילוב של כל העולמות, מהירות ויופי, יוקרה וקלילות.
סביבת הנהג מספקת לנהג את כל מה שהוא צריך וחפץ; מחוון מהירות גדול וברור, בדיוק מול העיניים כשבמרכזו משולב מד סל"ד, עם קו אדום שמתחיל ב-5,300 סל"ד (ההספק המרבי מגיע כבר ב-4,800 סל"ד). מבחינתי היה ניתן לסיים כאן את תצוגת המחוונים אך אי אפשר לוותר גם על מחווני הדלק, לחץ שמן, טעינה וחום מנוע, כדי לתת לנהג את כל הכלים שהוא צריך כדי לדעת מה מרגישה הקורבט שלו. פנים הרכב מדופן בעור משולב באלומיניום וניקל, המראה האחורית ממוקמת לה על לוח המחוונים כיאה למכונית ספורט פתוחה בת התקופה וידית הילוכים קצרצרה מאפשרת העברת הילוכים מהירה ומדוייקת.
ושוב נסיעה בעיר, פקק עוקב פקק, רמזור נושק לרמזור ולי זה לא משנה כלל. בשלב זה לא הייתה מבחינתי משמעות למימד הזמן והמקום. הפרידה לא הייתה קלה. כמה שעות לא מספיקות עם היצירה הזו, כנראה שגם לא כמה ימים, שבועות או שנים. לקוברט הזו יש יופי ניצחי, אופי ללא תאריך תפוגה, נפרדתי ממנה תוך ליטוף וציפייה למפגש הבא, יום אחד.
