כתב וצילם: ליאור ברוך
רוח נוכריה קרירה נשבה על פניי, בעוד שמש צ'כית חמימה קפדה מעל גגה הפתוח של הפליסייה והחיוך… החיוך שלא ירד מהפנים; שילוב מושלם של מזג אוויר, מרחבים ונופים עוצרי נשימה וסקודה. סקודה?! כן כן, לגמרי סקודה.
לחדשנות הטכנולוגית והמכאנית של סקודה של ימינו ישנה היסטוריה רבת שנים – 120 בדיוק. לכבוד חגיגות יום ההולדת הוזמנתי כאורח של חברת סקודה לחגוג עימה את ההיסטוריה המפוארת, זו שהתחילה עוד הרבה לפני הדגמים החדשים של האוקטביה, פאביה, הרומסטר והסופרב, כשהשיא של אותה חגיגה היה נהיגה מרגשת במכוניות הקלאסיות מתוצרת סקודה, מכוניות המוזיאון ומכוניות מאוספים פרטיים, באיזור כפרי ירוק ומרהיב בצ'כיה.
אי-שם בשנת 1895 יסדו בבוהמיה ואצלב קלמנט וואצלב לורין את חברת "לורין את קלמנט" כחברה שייצרה אופניים איכותיים ויקרים. בהתאם לרוח התקופה, תוך מספר שנים עברו לייצור אופנועים (שהיו למעשה אופניים עם מנוע עזר) ולאחר מספר שנים, החלה בייצור המכונית הראשונה מתוצרתם, הלורין את קלמנט 'וויטורט' (מצרפתית – רכב קטן) והמשיכו בייצור כלי רכב עד שהתמזגו עם חברת "סקודה וורקס" בשנת 1924.
התרגשתי (באמת!) לעמוד שם במוזיאון סקודה בעיר מלאדה בולסלאב שבצ'כיה, מול האופניים הראשונות שיוצרו על-ידם, האופנועים וכמובן הוויטורט, ולא בכדי. אלו כלי-רכב שחוללו תרבות, עידן, רבות לפני מותגים רבים וטובים הקיימים בימינו ומאז סקודה הייתה שם, בנתה מכונות, מכוניות, כלי רכב, בתקופה ומהסוג שנבנו כדי לעמוד במבחן הזמן וכפי שמראות התמונות של היצירות הקלאסיות, הן עמדו בהחלט במבחן.
אני מודה שהרגשתי מעט כילד בחנות צעצועים במהלך הביקור במוזיאון… במקום להקשיב לדברי ה"מדריכה" שהסבירה בפירוט ובעניין את ההיסטוריה של סקודה ו'לורין את קלמנט', מצאתי את עצמי מפזז ובוהה במכוניות השונות, מתחבר בכל אחת ואחת לתקופה בה יוצרה, מלטף במבטי את הקימורים, חלקי הפח, פליז והעץ (כי.. זה מוזיאון, אסור לגעת…) ויודע שעוד כמה שעות אנהג על חלקן. התרגשות.. כבר אמרתי?
את הדרך לטירה הקסומה – 'שאטו מסאלי' בכפר מסאלי, כ-66 ק"מ צפונית מזרחית מפראג נהגתי בסקודה ראפיד מונטה קארלו שנת 2016 -גרסה ספורטיבית, מאובזרת היטב, מהנה ומרעננת של הראפיד המוכרת. סקודה הכינו מבעוד מועד את תוכנת הניווט ברכב, כך שתיקח אותי דרך כל דרך אפשרית, למעט כבישים ראשיים… משמע, נסיעה של למעלה משעה בכבישים צידיים (אם ניתן לקרוא כך לחלק מפיסות הדרך ברוחב שני מטרים), דרך נופים ציוריים, כפרים שחלקים נראים כאילו וקפאו אי-שם לפני כמאה שנה והמאפיין של כולם היה… מכוניות סקודה, אינסוף מכוניות סקודה לאורך כל הדרך, מכל השנים והדגמים, המחשה מהותית לשליטה של סקודה בשוק המקומי (למעלה מ-30%!).
והנה, בשאטו, הן חנו להן… יפיפיות, צבעוניות, שורה של יצירות קלאסיות, החל מהגרסאות המוקדמות של הלורין את קלמנט, דרך הסקודה סופרב המרהיבה משנת 1939 שבהקה ונצצה ביופייה ומימדיה המפוארים, הסקודה 1,101 HalfCabrio שנת 1948, אשר רק כשמתקרבים אליה רואים למה היא נקראת כך עם הגג הרך המקופל לאחור (ללכת עם – להרגיש בלי) הסקודה פליסייה הפתוחה שנת 1961 החלומית ויתר פיסות ההיסטוריה שראינו ממש לפני רגע במוזיאון, נמצאות כאן, מוכנות לצאת למסע בזמן.
ראשונה הייתה ה-HalfCabrio שנת 1948, צבועה בירוק תקופתי, אשר זכתה בזמנו לכינוי Tudor (מאנגלית – Two Door) גם כשאובזרה בארבע דלתות… התיישבתי במושב הנהג, בוהה קלות בלוח המחוונים והכל נראה… נקי, מדוייק. אפילו שהוא עוצב לפני 68 שנים – נורות חיווי, מחוון דלק וחום מנוע וספידומטר אופטימי שמסיים את הסקאלה ב-140 קמ"ש. מפתח בסוויצ', לחיצה עם קצה רגל ימין על מתג ההתנעה תוך טפיחה קלה עם העקב בדוושת התאוצה ומנוע ה-1,100 סמ"ק הונע בשקט מופתי. שילוב הילוך ראשון ויצאתי לדרך למסלול מוכן מראש על מפה שצורפה לרכב – כ-18 ק"מ דרך כבישים צידיים פתוחים ומרחבי אינקץ של שדות ועצים. למרות סממן גיל אחד או שניים, כגון הצורך להוריד הילוך באמצעות 'דאבל קלאץ" כדי להמנע מחריקת גלגלי שיניים וחופש טיפוסי בהגה. הטודור, על כל 32 כוחות הסוס שלה מהמנוע הממוקם מאחורי המתלה הקדמי, ריחפה מעל הכביש בקלילות והרגישה בנוח במהירות שיוט של כ-70 קמ"ש. השילוב בין המרכב הסגור והקשיח לגג הקנווס הנפתח היה מושלם, להביט בירוק האינסופי סביב הרכב דרך חלון, כשהשמיים הכחולים מעל, ללכת עם- להרגיש בלי.. כבר אמרתי?
את מי אבחר עכשיו?… עומד על המדשאה ומתלבט. אם לא היו שם מכובדים רבים מהעיתונאות הישראלית, צ'מפיון מוטורס ונציגי סקודה, ייתכן והייתי שולח אצבע לפנים ועושה אנ-דנ-דינו. יכול להיות שעשיתי.. בלב. נבחרה הפליסייה.
סקודה פליסייה 1961, בצבע תכלת/טורקיז מבריק עם גג פתוח, כמעט וחייכה אליי כשהתקרבתי אליה. הפליסייה שידרה כבר מבחוץ משהו אחר, משהו מזמין, משהו שאומר… "בוא.. בוא להנות איתי". תא נוסעים פשוט, לוח מחוונים קריא ואינפורמטיבי וכאילו שהיא מפנה את תשומת הלב שלי, בעודי יושב בתוכה, דווקא אל החוץ, אל החוויה ואכן כך היה. ניסיתי להבין אם זה משהו בה או משהו בי, כשנראה שהיה חיבור ישיר בין מהירות הרכב לבין החיוך על פניי. האופן בו היא מעוצבת, עם מנוע ה-1,100 הצנוע שלה בעל 50 הסוסים, גרם לרצות לנהוג בה באופן קצת פחות "מנהלתי" ולהנות ממנה, להרגיש את הסיבובים ולהתמסר לכל העלאת והורדת מהירות והילוך. הנפלא ברכב הזה הוא הסתירה שבו – הרכב יוצר עמוק בתוך תקופה בה המפלגה הקומוניסטית שלטה בצ'כיה ובכל זאת, סקודה ייצרה מכונית שמטרתה היא.. הנאה, כיף, התמסרות, התנתקות. זה הצליח להם אז וגם היום, הפליסייה משדרת את אותה תחושה.
עכשיו זה כבר לא פשוט… שוב אני במדשאה, חוויתי לפני רגע תחושות חופש והנאה, תחושת נהיגה מהסוג הבסיסי, הפשוט, זו שמשדרת ישירות לאיברי הגוף של הנוהג בה לא רק את מצב הכביש, אלא גם את מצבן המכאני ומיקום הבוכנה בכל רגע נתון, דרך מכלוליה. הסקודה MBX 1,100 דה-לוקס שנת 1969 האדומה והבוהקת בהתה בי. תהיתי אם לפתוח עמה במלחמת מבטים ולבהות חזרה או פשוט להכנע. נכנעתי, הנעתי.
על ה-MBX שמעתי, ראיתי תמונות וטרם זכיתי 'לפגוש', עד עתה. מה מיוחד בה.. בעצם? המנוע הממוקם באחורי הרכב, בשילוב עיצוב ההארד-טופ (העדר קורת B) הייחודי והעובדה שבזו הספציפית, המנוע הממוקם מאחור, הוא למעשה אותו מנוע הממוקם מלפנים בטודור, עם שינויים טכניים קלים, כגון המפוח ליניקת אוויר קר מצד הרכב.
ה-MBX ניחנה בעיצוב תקופתי קלאסי לאותן שנים, אלמנטים עיצובים המוכרים מיצרנים בריטיים וגרמניים, והייתה למעשה גרסא 'מעוצבת' של דגם ה-1000 MB ה"רגיל". התחושה בנהיגה במכוניות בעלות מנוע אחורית בנות התקופה (נ.ס.או. פרינץ, רנו דופין, לדוגמא) שונה מהותית מנהיגה במכוניות בעלות מנוע קדמי וההבדל מורגש הן בחלוקת המשקל והתחושה שבסיבובים, חלקה האחורי "עוקב" אחר הקדמי תוך כדי דחיפה וכמובן, צליל המנוע בוקע מאחור ובמהירות השיוט של ה-MBX, כ-80 קמ"ש נאלם ומתחלף בצליל משבי רוח מהנה החודרת דרך הפתחים העצומים בצידי המכונית.
הנהיגה ב-MBX הייתה חלקה למדי. ההילוכים השתלבו באופן כמעט מושלם, הכל עבד, הכל תפקד (אם להתעלם מבלמים בני תקופה הדורשים תכנון בלימה מוקדם ושוב, חופש 'טבעי לתקופה' בהגה), הרגיש כאילו ואין כל הבדל בין מצבה של זו כיום לבין מצבה לפני 47 שנים, מה שגרם להרגיש תחושת ביטחון מסויימת, לתת למכונית לעשות את העבודה כמו שהיא יודעת, לעזור לה מדי פעם בסיבוב ההגה לכיוון הנכון ולהתפנות למבטים המשתאים של הכפריים, את חלפתי בשעטה (40 קמ"ש, לערך) במרכז הכפר, עם היד על קורת הדלת ומבט גאווה של… 'אני נוסע בסקודה. של פעם. עכשיו.'
עם חזרתי והסדרת הנשימה… הגיע הרגע בו למרות כל ההנאה וההתרגשות מהנהיגה, מתחשק שמישהו יקח את ההגה ויאפשר כמה רגעים של.. שקט. זה היה הרגע המושלם להתמקם במושב האחורי של הסקודה סופרב 3000 משנת 1939. השם סופרב מוכר כיום בתור מכונית הדגל של סקודה, בעלת אבזור עשיר ומפנק וכמה מפתיע היה לגלות שזו בדיוק התחושה שהיא שידרה, אי שם בשנת 1939.
הנהג הניע את הרכב ויצאנו לדרך, כשבינו לביני מפריד לא רק מרווח רגליים עצום אלא גם חלון מרכזי, מה שבודד את החלק האחורי מכל מה שקורה שם.. מלפנים. ניסיתי, באמת שניסיתי לשמוע את מנוע השישה צילינדרים בנפח 3,100 סמ"ק אבל הוא היה רחוק וחרישי ונתן אותותיו רק במעלה הסל"ד, רגע לפני העברת ההילוך לבא בתור.
פנים הרכב שידר יוקרה, בעודי מחליק ידיי על הריפוד האיכותי והרך, הקורות עשויות עץ, כל חלק מחובר לשני בסימטריה ובאיכות הרכבה גבוהה לתקופה. קל מאוד להתמסר לישיבה השעונה מעט לאחור ופשוט להנות מהנופים החולפים ומהשקט היחסי בתא הנוסעים, תחושה חמימה וביתית.. ולא בכדי; בתקופתה, מחירה היה מקביל למחיר שניים-שלושה בתים ממוצעים.
הדרך הטובה ביותר לסיים את היום, הייתה לחזור לבסיס, להתחלה. להתמוגג מהתנעת דגמי הלורין את קלמנט הראשונים בסיבוב מנואלה ע"י הנהג, לבוש בלבוש תואם תקופה ולצאת לסיבובים באיזור הטירה, בכל פעם עם דגם קסום אחר כגון ה'וויטורט' מודל A המרגש בצבע אדום, אשר ממנו יוצרו בסה"כ 44 יחידות, ה-GDV בכחול עמוק משנת 1909 וה-S בירוק בוהק משנת 1911.
החזרה לפראג הייתה במושב האחורי של סקודה סופרב שנת 2016. תחושת שקט, שלווה ורוגע ועם זאת חשק ל.. עוד, מהסוג שמרגישים רגע לאחר שיא. רגעים, תמונות, תחושות ומחשבות חולפות ועוברות בראש מאותן חוויות של פעם בחיים, הזכות לנהוג בהיסטוריה, זו שמחברת בין איכות וערכים, בין טכנולוגיה בת תקופה לחזון. הדרך חזרה מההיסטוריה להווה הוסיפה לי, אישית, תחושה נוספת ומהותית מעבר לכל תחושות היום, בחיבור בין עבר לעתיד בכל הקשור לסקודה – הערכה.
