אם ישנה מכונית שתוכל להצדיק את תפיסת ה"תאוות בצע זה טוב" של שנות השמונים, הרי היא הפרארי טסטרוסה. בכדי להמחיש זאת, אף שמה ייצג 'מכירת חיסול'. ה- 250 Testa Rossa road racer המקורית ניחנה לא רק ביופי יוצא דופן אלא גם הצטיינה על מסלול המרוצים ואף ניצחה בשלושת אליפויות העולם למכוניות ספורט בין השנים 1958-1961.
לפירוש השם טסטרוסה נגיע בהמשך, אך בניגוד לטסטרוסה המקורית, זו של שנות השמונים לא השיגה הישגים כלשהם על מסלול המרוצים. תדמיתה לא הייתה זכה אך לא פשטנית, מכונית שצעקה תדמית וסטאטוס חברתי וכלכלי. בהתאם לרוח שנות השמונים שבהם מכוניות-על היו סמלי סטאטוס ואם היית מפורסם או עשיר ללא מכונית כזאת פשוט לא היית "אין", הטסטהרוסה הייתה מענה מושלם לתקופתה. לזכותה יאמר שהיא לא הייתה רק סמל, אלא גם מכונית-על אמיתית.
מתחילת דרכה הייתה הטסטרוסה מתוכננת להחליף את דגם ה 512 BB שלא זכה להצלחה יתרה וסבלה ממחלות ילדות. בין מחלות ילדות אלו היו החום שנפלט לתא הנוסעים מצינורות הרדיאטור שעברו מקדמת הרכב למנוע הממוקם מרכזית וכן העדר תא מטען.
הפתרון של פרארי לבעיות הנ"ל היה להגדיל, הכול. שני רדיאטורים מוקמו בתא המנוע במקום רדיאטור אחד בחלקו הקדמי של הרכב ובכך גם התפנה מקום לאחסון. בכדי לאפשר לתא המנוע להכיל את הרדיאטורים ובכדי לאפשר זרימת אוויר מוקמו שני כונסי אוויר מאחורי הדלתות ורוחב המכונית גדל משמעותית.
בכדי לפתור את בעיית שטח האחסון, בסיס הגלגלים גדל אף הוא בכ-6.5 ס"מ ל- 251 ס"מ. רוב המקום שהתפנה הוקדש למקום אחסון מאחורי המושבים וכך בשילוב המיקום בתא הרדיאטור הקדמי לשעבר ניתן לומר היה שלרכב יש תאי מטען. אך למען הסר ספק, שום מזוודה בגודל סטנדרטי לא יכלה למצוא את מקומה בטסטרוסה…
עיצוב הרכב ע"י פיניפארינה הוגדר כשנוי במחלוקת. סממן ההיכר החיצוני העיקי היה כמובן עיצוב הדלתות שכונה "Cheese Grate" – מסננת הגבינה, פסים שנמשכו לאורך כל הדלת עד לכונס האוויר שמוקם מאחורי הדלתות. עיצוב הדלתות שהיה שנוי במחלוקת היה לא רק עיצובי אלא גם פרקטי להולכת האוויר בצורה יעילה לכונסים. עיצוב דלתות אלו היה מקור לחיקוי על ידי רכבים אמריקאים ויפניים שונים לאורך השנים שבאו.
פיניפארינה הגביה את גג הטסטרוסה ב 1.3 סנטימטר לעומת ה-512, נשמע מעט אך כל סנטימטר במרווח ראש ברכבים אלו מבורך. עם קווים של מכונית על הראויה לשאת את הסמל פרארי, בשילוב עם שמשה קדמית משוכה לאחור שנתנה מראה שטוח וחישוקי אלומיניום בעלי חמישה צלעות הממשיכים את מסורת פרארי, הייתה זו ללא ספק פרארי אמיתית.
מנוע ה-12 צילינדר השטוח והמשופר היה חוד החנית של מכוניות פרארי המהירות. מנוע זה יצא משימוש מכוניות המרוץ של פרארי אך לא היה ספק כי עדיין ביכולתו להפיק כמויות עצומות של כוחות-סוס. עם נפח ויחס דחיסה זהה למנוע שהותקן ב-512, קודמתה, השינוי העיקרי היה ראשי המנוע החדשים בעלי ארבעה שסתומים לצילינדר לעומת הראשים בגרסתם הקודמת, בעלי שני שסתומים לצילינדר. הראשים נצבעו, איך לא, באדום, ברוח פירוש השם Testa Rossa – ראש אדום .
כתוצאה משינוי זה במנוע, בנוסף לבקרת מנוע מתקדמת, חל שיפור משמעותי בהספק המנוע הקודם שהיה חזק אף הוא. 390 כ"ס ב- 6800 סל"ד ומומנט של50 קג"מ ב- 4500 סל"ד.
מכלולי הרכב היו זהים למדי לאלו של ה-512, מצוידת בצמיגים אחוריים ברוחב 255 על ג'אנט ברוחב 10 אינץ', אחיזה. (דגש על הנקודה בסוף המשפט…). רבים שבדקו ונסעו על הטסטהרוסה מצאו אותה כקלה למדי לנהיגה וסלחנית לעומת מתחרותיה כגון הלמבורגיני קונטאש והגרסאות השונות של ה-911. בעוד ששתי המוזכרות במשפט הקודם יכלו לצאת משיווי משקל ואחיזה ללא התרעה מוקדמת, הטסטרוסה רמזה לנהג הרבה לפני שמצא את עצמו במצב של חוסר שליטה או אחיזה.
פנים הרכב המשיך את מסורת פרארי בפשטות יחסית אך עם מושבי עור ושטיחים מיוחדים. במבט חיצוני הטסטרוסה נראתה כמו רכב גדול מימדים יחסית למכונית ספורט אך מאחורי ההגה התמונה הייתה שונה, עם מרווח ראש קטן וצפיפות.
כמכונית-על אמיתית, הטסטרוסה הציעה שילוב של מהירות וזריזות. זינוק מ 0-100 בחמש שניות בדיוק ומהירות סופית של כ-290 קמ"ש.
למרות שלהבדיל מקודמותיה לטסטרוסה לא הייתה הצלחה במסלול המרוצים, הייתה היא מכונית לא רגילה בפני עצמה, בשילוב עם שלדה מתקדמת ועיצוב מדהים. למעשה, עד הצגת הטסטרוסה לראשונה בשנת 1984 פרארי הייתה ידועה כיצרנית רכב שנהגה "להתעלם" מנוחות הנהיגה והנסיעה של נהגי דגמי הכביש של פרארי תוך התמקדות בביצועים ובמסלול המרוצים אך הטסטרוסה הייתה נקודת מפנה.
ללא ספק, הפרארי טסטרוסה היא יצירת מופת מבית פרארי.
