להצלחה יש המון אבות, אך הכישלון הוא יתום.
כך היה גם עם הפורד מוסטנג.
עשור לפני המוסטנג הוצגה ב- 1964, ידעה חברת פורד מוטורס הרבה הצלחות אך גם לא מעט כישלונות. בשנת הייצור 1955, פורד הציגה את הטנדרברד כמתחרה לקורבט של חברת שברולט, ובמהרה הטנדרברד נמכרה הרבה יותר מהקורבט. זו הייתה הצלחה שכל חברת פורד יכלה להתגאות בה.
כאשר הוחלט בפורד להפוך את הטנדרברד לדגם 4 מושבים לשנת הייצור 1958, התברר שוב המהלך כקלף מנצח. למעשה, הטנדרברד המחודשת יצרה לעצמה שוק עצמאי משלה – שוק מכוניות היוקרה הפרטיות.
בין שתי הצלחות אלו, לעומת זאת, הוצגה מכונית נוספת על-ידי חברת פורד ששמה היה עדיין שם נרדף לכישלון, האדסל. זו בהחלט לא הייתה המכונית הכי גרועה שנבנתה, אבל בהחלט אפשר היה לטעון שהיא נשאה את השם הכי גרוע. ( שם נפוץ למדי בזמנו בארצות הברית) מה שהחמיר את המצב יחד עם השם, זה ושקו האדסל נכנס לשוק שהיה ממילא צר ומוגבל והיה במגמת ירידה. בנוסף לסיבות האלה היה גם הגריל השונה ויוצא הדופן של האדסל, שהמעצבים אולי עיצבו כקלאסיקה מודרנית, אך בעיני הקונים היה פשוט דוחה, בלשון המעטה. מספיק לומר שהאדסל היה פשוט כישלון גמור. וניתן גם לומר שמנהלי פורד כבר לא בנו על האדסל וציפו בכיליון עיניים לצאת הדגמים החדשים, בעיקר המוסטנג.
באופן אירוני, רכב חדש שהשיקה היריבה המושבעת שברולט, דחף את התפיסה של המוסטנג. ב- 1959 שברולט השיקה את קורבייר, שהיה שילוב בוטה של הפולקסווגן ורעיון קירור האוויר של המנוע האחורי בפורשה. זאת הייתה פתיחה מוצלחת עבור שברולט והדגם שמשך הכי הרבה תשומת לב של הציבור היה דגם הספורט של המונזה עם 2 דלתות. עם מושבי הספורט הנפרדים וידית ההילוכים בקונסולת ריצפה. היא הייתה האוטו עם ההשפעה האירופית העמוקה ביותר שחברה אמריקאית הציעה אי-פעם ופורד שהמשיכו להשיק דגמים יותר ויותר שגרתיים, לא התעלמו מהעובדה הזאת.
בין הדגמים המשעממים היה הפלקון, שהיה תשובה של פורד לקורבייר, החיפושית ולאיי-אמ-סי רמבלר . הפלקון הייתה מכונית קומפקטית, אבל במקום ללכת בדרך של שברולט של לנסות ולחקות את הפולקסווגן, פורד דגלה במנוע קדמי עם קירור מים והנעה אחורית, בסך הכול דגם קונבנציונאלי אמריקאי. מצויד במנועים משעממים של 4 ו6 צילינדרים, הפלקון בקושי הייתה מכונית ספורט, אבל בהמשך התברר שהיה לה תפקיד חשוב בהצלחת המוסטנג.
בתחילת שנות ה- 60, משפחות של לוחמי מלחמת העולם השנייה היו מרובות ילדים, מה שהבטיח לאמריקה אוכלוסיה צעירה להמון שנים בהמשך. תחקירני שוק של פורד זיהו את המצב והרגישו שיהיה ביקוש למכוניות ספורט בקרב הבוגרים וגם הילדים. נשיא פורד, לידו איי (לי) אייקוקה, שהיה איש מכירות בכיר שהגיע לתפקיד בגיל מתקדם של 36, אישר את הרעיון. כמו המון בכירים בפורד, הוא אהב את הטנדרברד הדו-מושבי, אבל היה מודע למגבלות שלה בכמות קהל היעד. היא הייתה יקרה ולא הציעה הרבה גיוון.
ההנחיות לצוותי המעצבים שהתחרו על עיצוב המוסטנג הייתה מאוד פשוטות : המכונית צריכה להיות זולה לייצור ובעלת 4 מושבים. היעד של 4 מושבים היה קל להשגה, יחסית ליעד של ייצור זול. מחיר יעד של 2500 דולר נקבע למכונית, והדבר אמר שחלקים חשובים של האוטו היו מחלקים אחרים וקיימים של פורד, בלי מנועים מקוריים כמו בקורבייר.
לאחר תחרות קשה בין צוותי עיצוב בפורד, העבודות של ג"ו אורוס ודייב אש נבחרו בסוף. קראו למודל – קוגר, שם שבהמשך יחמיא לתאום שלו מדיביזיית מרקורי. מודל חימר שהוצג לפני מנהלי פורד באוגוסט 1962 חשף את המאפיינים העיקריים שתפסו את עיניי הקונים שנתיים לאחר מכן. העיצוב כלל את המכסה המנוע הארוך, הסיפון הקצר, פגושים אחוריים שריריים וגריל נטוי ומעוצב.
מתחת לכל העיצובים הייתה מכאניקה די שגרתית. רכיבי המתלה הקדמי והאחורי היו זהים לאלו של הפורד פלקון : מערכת מיתלה קדמי עצמאית ומאחור, דיפרנציאל שהיה מורכב על קפיצי עלה. הבלמים היו בתצורת דראם, שהיו מקטלוג החלקים הקיימים של פורד. מנוע הבסיס של המוסטנג היה גם הוא מבוסס על אותו עיקרון. המנוע הבסיסי של המוסטאנג היה חלש יחסית ורק מנוע ה וי-8 האופציונאלי של המוסטנג הצדיק את המראה שלה. המנוע בעל הספק של 164 כוח-סוס יכל להזיז את המוסטנג בעלת משקל של 2500 פאונד בזריזות, אומנם בוחנים מירחוני מכוניות זלזלו באחיזה ובבלימה שלה.
למעשה, הציבור אהב את המוסטנג הרבה יותר מהעיתונות מתחום הרכב. המוסטנג כבשה את העולם כאשר הוצגה ביריד העולמי של ניו-יורק ב13 אפריל, 1964 כדגם של שנת 1965. בזכות הפרסומים של פורד וצוותי יחסי ציבור שעבדו ללא הפסקה, המוסטנג נסקרה בעיתונים כמו טיים וניוז-וויק וגם בפרסומות בכל ערוצי הטלוויזיה. הקוראים והקונים אהבו את מה שהם ראו, במיוחד כאשר הם שמעו על המחיר המתקבל על הדעת של 2368 דולרים בלבד. אולמות התצוגה של פורד היו מוצפים במתעניינים, שקנו כל מוסטנג באופק ואף היו אלפי הזמנות. ההחלטה של אייקוקה להקדיש הרבה מפעלים לייצור המוסטנג לפני הצגתה, התבררה כגאונית.
בשנה הראשונה, נמכר מספר עצום של 518,000 מכוניות מסוג מוסטנג. בשנת הייצור 1966, המכירות אף עלו ל-540,000 יחידות. מהר מאוד, מכונית מתחרה שהוקפצה לשוק, השברולט קמארו שהתחילה להשפיע לרעה על מכירות המוסטנג, אבל היא כבר הטביעה את חותמה…
ככל שהשנים חלפו, פורד המשיכה להזין את המוסטנג במנועים יותר חזקים מסוג וי-8. ה260 וי-8 הוחלף על-ידי ה-289, שסיפק עד 271 כוח-סוס בתנאים אידיאלים. מכונית מוסטנג עם מנוע כזה הייתה מסוגלת להגיע למהירות של 192 קמ"ש, עם תאוצה מ0 עד 60 קמ"ש ב-8.3 שניות, לא מספרים בשמיים לפי מדדים מודרניים, אבל בהחלט מספרים שהשפילו את רוב מכוניות הספורט של אירופה באותה תקופה.
נוסחתה של פורד מתחילת שנות השישים, נשארה הנוסחה של המוסטנג עד היום. זאת מכונית שחסרה את התחכום של האירופיות, אבל מציעה ביצועים חזקים במחיר יחסית זול. וכמובן שיש לה מראה ייחודי ויפה.
