בשלהי שנות השישים, במפעלי חברת פונטיאק התרוצצה לה שמועה המספרת כי חברת פורד יוקדת על פיתוח מכונית חדשה, מכונית שונה בגודלה ובאופייה מהמכוניות שיצרה פורד עד עתה. ואכן, תוך זמן קצר, מכונית הפוני הראשונה ראתה אור – הפורד מוסטאנג. תגובתה של GM לא איחרה לבוא, ואף באה בכפולה של שתיים – השברולט קמארו (Chevrolet Camaro) והפונטיאק פיירבירד (Pontiac Firebird).
חברת שברולט הייתה האחראית על פיתוח המכוניות, אך בשל העובדה שלאנשי פונטיאק ניתן החופש לשנות במעט את העיצוב וכן לשלב במכונית מנוע מתוצרת פונטיאק, השקת הפונטיאק פיירבירד התאחרה במספר חודשים לעומת השברולט קמארו הראשונה.
את ייצור הפונטיאק פיירבירד לאורך השנים מחלקים לארבעה דורות אשר לכל דור ייצור יש את הייחודיות שלו וזאת בהתאם לעיצוב התקופה, מגבלות ביצועים ודלק, תחרות וכו'. בכתבה זו נתמקד בדור השני של הפונטיאק פייבירד אשר יוצר בין השנים 1970-1981.
הדור הראשון של הפיירבירד אשר החל את ייצורו בשנת 1967 יוצר במשך 3 שנים בלבד, פרק זמן קצר יחסית במונחים של דטרויט אך לדור השני של הפיירבירד היו 11 שנות ייצור מוצלחות בהן למעלה ממיליון מכוניות נמכרו בכל העולם. החזקות והנחשקות ביותר מבין דגמי הפיירבירד היו דגמי הטראנס-אם (Trans-Am) הנקראים על שם מרוצי מכוניות אשר היו נהוגים בזמנו וזכו לפרסום וחשיפה בכל ארה"ב. לדגמי הטראנס-אם, למרות שהיו בעלי אותו מרכב וגוף כיתר דגמי הפיירבירד, שולבו מנועים חזקים, מתלים קשיחים וכן כונסי צד ומכסה מנוע וספויילרים ייחודיים.
תוך זמן קצר, דגמי הפונטיאק פיירבירד השתוו ואף עלו בביצועיהם על כל מוסטאנג אשר הוצעה למכירה ע"י פורד, ובשלהי שנות השבעים, לאחר שמנועי רוב המכוניות הוקטנו עקב משבר הדלק ותקנות זיהום האוויר, הייתה הפונטיאק פיירבירד אחת מהמכוניות האמריקאיות החזקות והמהירות ביבשת.
הדור השני של הפיירבירד נמכר בגרסאות שונות ובתצורות רבות. מנועי 6 צילינדר בטור, בתצורת V6 ו- V8, מנועים מוגדשי טורבו, תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית, מספר דרגות אבזור, קופה וגג פתוח, כולן מבוססות על אותה שלדה. משבר הדלק הביא לירידה חדה בביצועי הפיירבירד עקב הקטנת נפח המנועים ושינויי יחס הדחיסה, כך שהדגם החלש ביותר שהיה לפונטיאק פיירבירד היה עם 100 כ"ס בלבד ממנוע בנפח 4100 סמ"ק. מנועי ה- V8 נפגעו גם הם מתקנות זיהום אוויר ומשבר הדלק, אך עדיין שמרו על רמות כוח מכובדות.
להבדיל מחברות כגון פרארי ויגואר אשר הציעו באותן תקופות מכוניות ספורט יקרות ומורכבות, הציעה הפיירבירד ביצועים דומים ממנועים בנפח של עד 7400 סמ"ק והספקים של עד 345 כ"ס, פשוטים וזולים לאחזקה משמעותית מהמתחרות האירופאיות. בשוק האירופאי, גודל הפיירבירד הרתיע רבים אך השילוב בין המראה הספורטיבי עם תג מחיר נמוך יחסית משך בכל זאת קונים רבים לקנות את הפיירבירד בדגמיה השונים באירופה.
עקב הצלחתה הרבה של הפיירבירד הקימה פונטיאק מספר מפעלים אשר עסקו בייצורה. במשך השנים בוצעו שינויים בעיקר בחזית המכונית ובצורת הפנסים הקדמיים והאחוריים אך המבנה הכללי ופנים המכונית היו כמעט ללא שינוי. ניתן בהחלט לקרוא לכמויות הייצור של הפיירבירד – הצלחה, בתחילת שנות השבעים יוצרו כ-53,000 מכוניות בשנה, כ-2,000 מתוכן היו מדגם טראנס-אם. בשנת 1976 ואילך התאזנה כמות הייצור ו-90,000 פיירבירד'ס נבנו, 47,000 מתוכן מדגם טראנס אם.
