השור הצעיר לבית למבורגיני

כתב וצילם: ליאור ברוך

"השור הצעיר" הם קראו לו, בסדנאות למבורגיני, אי-שם בסוף שנות השבעים. המיורה, האספאדה והג'אראמה היוו בזמנו את מבחר השוורים הנוכחי של מכוניות העל לבית למבורגיני. בכדי לחדור לפלח שוק חדש, "מעמד הפועלים המבוססים", פאולו סטאנזאני, המהנדס הראשי של למבורגיני, רצה משהו קטן יותר, זול יותר, אשר יתחרה בפרארי דינו והמזראטי מאראק, בין היתר. משהו צעיר יותר אך עדיין משהו שראוי לסמל השור וכך נולדה ה- Urraco.

האוראקו הוצגה לראשונה לקהל הרחב בתערוכת טורינו בשנת 1970. ללמבורגיני לקחו כשנתיים נוספות בכדי להביאה לייצור סדרתי והתוצר היה הלמבורגיני הקטנה ביותר אשר יוצרה אי-פעם אך עדיין, מימדיה היו דומים לאלו של דומות מבית פרארי, מזארטי ופורשה. לצערה של למבורגיני, עד שהאוראקו הגיעה לייצור "המוני" בשנת 1972 החל משבר הדלק של 1973-1974 להראות את אותותיו ובכך תוכניות המכירה ההמונית של מכונית העל, שגם "פשוטי העם" אשר הממון בכיסם יוכלו לרכוש אותה ככרטיס כניסה לעולם זה, התפוגגו במהירות ולמבורגיני לא זכתה לייצר כמות גדולה יחסית של האוראקו כפי שתכננה. למעשה, האוראקו הייתה אחת הסיבות לפשיטת הרגל של למבורגיני בשנת 1978, לאור המשאבים העצומים שהושקעו במפעלים ייעודיים וניסיונות רבים לשפר, להוזיל ולייעל את תהליך ייצורה.

כמה עשורים מאוחר יותר, עשה שור צעיר שנת 1977, אחד מתוך 205 אשר יוצרו מדגם זה (P300) עלייה לארץ הקודש.

כשמביטים באוראקו, לא ניתן לפספס כי מדובר במכונית-על מהדור של שנות השבעים, עם עיצוב ברטונה קלאסי, חזית חדה כתער וישבן מורם וחתוך. קווים חדים וישרים יחסית אך עם זאת מזמינים ליטוף רך… כשהגעתי לחנייה בה חנתה הלמבורגיני, היו מימינה ומשמאלה מכוניות ישראליות טיפוסיות (רכבי ליסינג-היי-טק) ועם גובה של 111 ס"מ בלבד, היא נראתה כחצי מכונית וכך גם הייתה התחושה בכניסה לאוראקו, ישיבה בגובה הרצפה ולחיזוק תחושת הגובה (או אולי יש לומר, נומך) כשמבטי פנה הצידה, ידית פתיחת הדלת של הקורולה שחנתה לידי הייתה גבוהה מגובה מבטי…

באופן ביזארי (או אולי טבעי?) משהו בישיבה במכוניות-על מהשנים הללו גורם לקולות מוזרים לבקוע מפי, מין שילוב של צחוק, מהול בהתרגשות ומלמול של… "למבורגיני… זאת למבורגיני…". לאחר רגע התעשתות הנעתי את שמונת הצילינדרים של האוראקו בסיבוב מפתח מהיר. המנוע התעורר לחיים בצליל עמוק וחזק, מלווה בויברציה קלילה בתא הנוסעים, כזו שגרמה לעוד קולות מלמול לבקוע מפי…

בכדי להפוך את האוראקו לכזו שתשתלם לה כלכלית, במחיר ה"נמוך" בו היא נמכרה (סביב 22,000$ בתצורה הבסיסית), נאלצה למבורגיני לוותר ויתורים בכל הנוגע למספר הצילינדרים אשר הורגלו רוכשי למבורגיני לרכוש. מנוע V8 חדש תוכנן, עם גל-זיזים עליון בנפח 2.5 ליטר, בנוסף לשני דגמי מנוע שהוצעו בגרסאות ה-P250 בנפח 2.0 ליטר (בכדי להתאים לתקנות מיסוי באיטליה) וה-P300, כמו זה של העולה החדש, היה בעל נפח של 3.0 ליטר וארבעה גלי-זיזים, בעל הספק של 250 כ"ס ב-7,500 סל"ד למנועים עד שנת 1975 ו-265 כ"ס ב-7,800 סל"ד לאלו שנולדו לאחר שנת 1976.

שילוב להילוך ראשון בגיר ה-ZF (הילוך ראשון ממוקם במיקום ההילוך השני בתיבה "רגילה") וגלישה איטית שהפכה להאצה מהירה, מהירה מדי, תוך רגעים ספורים כבר הייתי בהילוך רביעי וחשבתי לעצמי, רגע, פספסתי משהו, אני רוצה להרגיש את זה שוב… את כל אחד מסיבובי המנוע מטפס במעלה הסל"ד.. הורדתי לשני והתחלתי שוב בהאצה, הפעם מתונה יותר, כזו שהעבירה כל צליל שבקע מהמנוע המרכזי, שרק מעטה שקוף דקיק חוצץ בינו לבין תא הנוסעים, כזו שהעבירה את הויברציה והכוח של המנוע דרך מרכב היוניבודי ותת-השלדה האחורית, ישר לכל איבריי וחושי. ממכר, מענג, מכונית-על, גם לאחר 31 שנה על הכביש.

דגם ה-P300 הינו החזק והמאובזר בחבורה, עם תיבת הילוכים בת חמישה הילוכים הלקוחה מהמיורה, ארבעה מתלים עצמאיים, סטראטס מקפרסון בארבעת פינותיה בלמי דיסק מאווררים מלפנים ומאחור. תא הנוסעים אופיין בתצורת 2+2, כשאלו היושבים מאחור צריכים להיות קטנים, ממש קטנים, אבל ממש. בעוד למבורגיני התהדרה ביכולתה של האוראקו להגיע למהירות מרבית של 265 קמ"ש, מבחנים עצמאיים באותה תקופה הציגו מהירות מרבית של 254 קמ"ש "בלבד", נתון שהיה טוב יותר מרוב מתחרותיה ודומותיה כגון הפרארי דינו, הפורשה 911S, האלפא מונטריאל והמזראטי מאראק.

לכביש הישראלי הסתגלה האוראקו בקלות יתרה, עם בולמים רכים יחסית, אשר בלעו מהמורות וסייעו לי לשכוח לזמן קצר איפה אני נמצא… לוח המחוונים מעוצב באופן לא שגרתי, כשמד המהירות מממוקם בצידו הימני של הלוח ובינו ובין מד הסל"ד אשר ממוקם בצידו השמאלי ויש לא פחות משישה מחוונים ושלל תצוגות חיווי, כך שבכל פעם שרציתי לראות מה היחס בין המהירות לסל"ד נדרשה תנועת ראש לימין ולשמאל ולא רק רפרוף מבט מטה. את ההילוכים העברתי לאט ובעדינות, בכדי להרגיש ולהתרכז בהנעת הידית במסילה, זו המוכרת גם מדגמי פרארי תוך הנאה צרופה מהצליל המתכתי שהשמיעה בכל העברה והעברה.

האקזמפלר אשר עלה לארץ שמור ומקורי באופן שמראה את האהבה האמיתית בין בעליה הקודמים לבינה ואפשר להבין זאת בקלות, שכן האוראקו מספקת תחושת הנאה בסיסית וטהורה המשלבת צליל, כוח והתנהגות כביש המפיקים תוצר לוואי בכל נהיגה בה – חיוך רחב.

למבורגיני אוראקו שנת 1977: