כתב: ליאור ברוך
מאז חנוכת הציוויליזציה, עשה האדם הרבה רוח מסתם דברים טבעיים. חלק מהם מצאו ביטוי בפעילות הזכרית הנקראת "תחרות". מהירות הייתה חלק מכל זה, וכבר לפני אלפי שנים כולם התרגשו ממנה. ו"עשהאל קל ברגליו כאחד הצב(א)ים אשר בשדה:" מחמיא התנ"ך לאחיו של יואב בן צרויה (שמואל ב', ב', י"ח). הקונקורנציה התרבותית, היוונים, כדרכם בתחום הגוף, עשו מזה עניין גדול יותר. הריצה הייתה עניין חשוב באולימפיאדה, שהייתה מצדה עניין משמעותי מאוד כבר לפני 2500 שנים. ובדיוק: תיעוד על ריצה אולימפית יש כבר מ-776 לפני הספירה (לפני 2780 שנים), וידוע כי תחרויות ריצה לכבוד זאוס, אבי האלים, נערכו כבר מאות שנים קודם.
אבל עם כל הכבוד, הביצועים לא משהו. 36 קמ"ש לטווחים קצרים זה השיא הנוכחי; 24 קמ"ש לטווחים ארוכים יותר זה לא משהו שאפשר להתהדר אתו, כאשר פילים ודובים שועטים להם בנחת ולמרחק ב-40 קמ"ש. האדם, בהרבה תחומים הוא לא סיפור גדול בלי עזרה חיצונית. ובאין מכשרים גויס הסוס. ולמרות שהסוסים הם אלו שהתנשפו, הקרדיט הוזרם לרוכב (או לרכב, במקרה של מירוץ מרכבות; וע"ע: בן-חור, סיפור מעשייה משעשע על רומא, שכולל מירוץ שכזה [ויש גרסה קולנועית קשישה]).
וזהו, העסק נתקע. הסוס קבע את הגבול. ואז הופיעה המכונית. והאדם, כך אמרנו, מאוד מצליח עם מכשירים. ואכן, כבר לקראת סיום כהונתה של המאה ה-19, ממש בעשור בו החל להיווצר הספורט המוטורי בכללותו, נקבע שיא המהירות הראשון. הוא היה צרפתי. משם עברה הפעילות לארה"ב ולאחר מכן לאנגליה.
והיה כאן הכל: תחרות בין מכוניות, ובין אנשים, ובין מדינות ונגד הזמן. וצריך היה להיות משוגע לעניין, ובעל חזון, וידע, ונשימה ארוכה מאוד ולקבוע מטרות רחוקות. זה הסיפור שתחילתו בקצת מעל 100 קמ"ש וסופו הנוכחי לאחר 100 שנים מעבר ל-1200 קמ"ש, מעבר למהירות הקול.
עם השנים נקבעו תקנות, נמצאו מסלולים מועדפים – והיו נהגים שנהרגו, לא מעט נפצעו. השכלולים הטכנולוגיים עזבו את עולם המכוניות והמשיכו ליצור את מה שהפך להיות "שיא מהירות יבשתי". מה שקבע אותם הוא לא ממש מכונית.
הימים המוקדמים:
1899, קמיל ג'נאטזי, 105.873 קמ"ש.
שנה קודם, ב-1898, נהג הרוזן גאסטון דה-צ'אסלופ מפריז – הנהיגה, בראשית דרכה, הייתה עסק לג'נטלמנים – ברכבו כדי להראות כי זה תקין ומתפקד היטב. במהלך הנסיעה ובמשך 57 שניות בממוצע, נקבעה מהירות ממוצעת של 63.13 קמ"ש.
זהו. האתגר הוצב. ואכן, שנה לאחר מכן נקבע שיא של ממש במושגי הימים ההם: 105.873 קמ"ש.
1904, הנרי פורד, 147.04 קמ"ש.
עשר שנים לפני שחל לייצר מכוניות בסרט נע, קבע פורד את שיא המהירות הראשון בארה"ב. הייתה לכך מטרה מסחרית: הנרי פורד רצה להוכיח לעולם שהמכוניות שלו הן הטובות ביותר. וכך, ב-12 בינואר, בנהר הקפוא סט. קלייר אשר במישיגן, זינק פורד וקבע מהירות ממוצעת של 147.04 קמ"ש. שנים רבות אח"כ, אמר פורד שנסיעה זו כה הפחידה אותו עד כדי כך שלא העז יותר לנסוע במכוניות מירוץ לעולם. השמועות על השיא החדש פרשו כנפיים במהירות ברחבי היבשת ותרמו רבות למוניטין ומעמד החברה כיצרן רכב מצליח לאורך שנים.
צרפת לא ישבה בשקט. וכדרכם של שיאים הממתינים להישבר, החל המירוץ אחר המספרים העגולים. הבא בתור היה מחסות ה-100 מייל. ל-160 קמ"ש. לואיס אמיל ריגולי אהב מירוצי המכוניות וייזכר כראשון מתחרי הדראג בהיסטוריה. לאחר הפסד שבייש אותו על מסלול המרוצים, החליט לואיס להציל את כבודו והמשיך את הנסיעה לאחר קו הסיום. בהזדמנות זאת קבע הוא 166.64 קמ"ש שהם 103.55 מייל לשעה.
עידן המהירות
1927, מלקולם קמפבל, הציפור הכחולה, 281.447 קמ"ש.
במהלך השנים לאחר מלחמת העולם הראשונה שופרו הביצועים והתוצאות, אך התוצאה המשמעותית הייתה זאת שנקבעה על-ידי מלקולם קמפבל מאנגליה ב-4 בפברואר 1927. הציפור הכחולה, "Bluebird", הייתה הראשונה שנבנתה אי-פעם על-מנת לשבור שיא מהירות על הקרקע, והדבר נעשה בחוף הים בפנדאיין. המהירות שנקבעה הייתה 281.447 קמ"ש (שזה 174.8 מייל לשעה).
1927, הנרי סיגרייב, החץ המוזהב, 372.340 קמ"ש.
הגיע זמן שבירת מחסום ה-200 מייל לשעה. רב-סרן הנרי סיגרייב הבריטי, קבע בפלורידה, בחוף דייטונה, שיא של 231.446 מייל לשעה (372.340 קמ"ש). החץ המוזהב עלה על המסלול מייד לאחר הבנייה, ללא כל בדיקות, ו-30 ק"מ בלבד רשומים במד המרחק. לאחר שנים, ניסיונו של סיגרייב לשבור גם את שיא המהירות על המים הביא למותו, יחד עם המכונאי ששט איתו, עקב פגיעת סירתו בקורת עץ על-פני המים.
לאחר ה-200, הגיע תור ה-300 מייל; ככה זה כאשר השחקנים הם בריטיים. קמפבל וסיגרייב המשיכו בדו-קרב שלהם, והיה זה מלקולם קמפבל שזכה להביא את הגביע כאשר קבע את המדידה הממוצעת על 301.1 מייל לשעה. (484.818 קמ"ש). בזכות שיא זה קיבל קמפבל את התואר סיר ממלך אנגליה ב-1935. השיא נשבר בציפור הכחולה שצוידה במנוע רולס-רוייס V12.
1947, ג'ון. קוב, ראליטון ספיישל, 634.196 קמ"ש.
ג'ון.קוב מאנגליה נהג בראליטון ספיישל בניסיון לחצות את מחסום ה-400 מייל לשעה, והיה זה ב-16 לספטמבר 1947 כאשר קבע 394.196 מייל לשעה, שהם 634 קמ"ש. היה הזה באגמי המלח השטוחים ביוטה, ארה"ב. קוב ניסה אף הוא לשבור את שיא המהירות על המים בשנת 1952, אך ניסיון זה עלה גם לו בחייו כאשר סירתו התהפכה והתפוצצה.
מחסום ה-400 מייל לשעה נשבר כאשר מיקי תומפסון מארה"ב נהג בצ'לנג'ר 1 מונעת בלא פחות מארבעה מנועי פונטיאק V8 בעלי הספק של 700 כ"ס כל אחד. המהירות הממוצעת שנקבעה במשך המיאוץ הייתה 654.359 קמ"ש שהם 406.60 מייל לשעה. תוצאה זאת החזירה את הבעלות על שיא המהירות לארה"ב, לאחר שהוחזק על-ידי האנגלים במשך 32 שנה.
1964, דונלד קמפבל, הציפור הכחולה, 648.783 קמ"ש.
דונלד קמפבל, בנו של סר מלקולם קמפבל, המשיך במסורת אביו וב-17 ביולי 1964, באגם איירי באוסטרליה, קבע 648.783 קמ"ש, 403.135 מי"ש. הציפור הכחולה שלו, פרותיאוס CN7, הונעה במנוע גז-טורבינה. קמפבל ג'וניור, כמו נהגים אחרים, נהרג כאשר ניסה לשבור את מחסום ה-300 מייל על פני המים, כאשר הוא משיט סירה שנקראה אף היא "הציפור הכחולה".
ללא גבולות
במהלך שנות השישים השתנו כללי המשחק. הייתה זאת 1965 שבה נקבע לאחרונה שיא מהירות יבשתי במכונית שמנועה מניע את גלגליה. בכל אותו עשור עבר התואר "האדם המהיר ביבשה" בין שני האמריקאים ארט ארפונס וקרייג ברידלוב. שיאי המהירות עלו בהדרגה, עד אשר ב-1965 קבע ארפונס שיא מהירות ב"מפלצת הירוקה" הסילונית: 927.873 קמ"ש, 576.553 מי"ש ב-7 בנובמבר 1965. שבוע לאחר מכן, התייצב יריבו המושבע למיאוץ עם מכונית שגלגליה מונעים. סאמרס קבע 658.526 קמ"ש, 409.277 – המהירות הגבוה ביותר אליה הגיע רכב כזה.
תקופה הסתיימה, תקופה החלה, ויש האומרים כי למעשה בזאת החלה הדעיכה בענף זה.
1978, קרייג ברידלוב, הרוח של אמריקה, סוניק 1, 963.364 קמ"ש.
מכוניות שבירת שיאי מהירות הקרקע שנבנו בשנים הבאות היו בעלות "גלגלים חופשיים". מנוע רקטי או סילוני האיץ את הרכב – בהחלט כבר לא מכונית – קדימה בכוח הדחף, ולא על-ידי הנעת הגלגלים. קרייג ברידלוב נהג במכונית ה"רוח של אמריקה סוניק 1", מונעת במנוע סילון ושבר את מחסום ה-600 מייל: 963.364 קמ"ש, 600.601 מי"ש. שיא זה נשבר לאחר שהדגם הראשוני של ה"רוח של אמריקה" התרסק כשגלגליו התנתקו והוא התהפך ועף לתעלה, ברידלוב, כאמור, שרד ושבר שיא.
1983, ריצ'ארד נובל, Thrust 2"", 1016.083 קמ"ש.
חמש שנים לאחר מכן התייצבה לה בקולורדו הצ'לנג'ר החדשה, מוכנה לשבור שיא חדש. ב-23 באוקטובר 1970 נהג גארי גאבליך במכונית הכחולה המונעת במנוע ייחודי הניזון מגז טבעי במצב נוזלי לעבר שיא של 998.341 קמ"ש, 622.407 מי"ש. 13 שנה לא נשבר שיא זה עד אשר ב-1983 הגיע ריצ'ארד נובל מאנגליה עם ה-"Thrust 2 " שלו ושבר שיא של 1016.083 קמ"ש, 633.468 מי"ש. הבריטים החזירו את השיא אליהם לאחר 19 שנים בהן הוא הוחזק על-ידי האמריקאים.
רקטת באדוויזר
מכונית "רקטת הבאדוויזר" נעזרה בטיל אוויר-אוויר, הסיידווינדר, בכדי להניע את הרכב לעבר שבירת מחסום הקול אך הרכב לא עמד בקריטריונים הבינלאומיים לשבירת שיא המהירות על הקרקע.
התקופה העל-קולית – שבירת מחסום הקול
1997, אנדי גרין, Trust SSC"". מחסום הקול. באוקטובר 1997, הביא אנדי גרין, טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי, את ה-"Trust SSC" למהירות של 1223.908 קמ"ש, 763.035 מי"ש – יותר ממאך 1.
בקרוב נגיע רחוק
בעוד ה-"Trust SSC" הוא הרכב היחיד שהגיע למאך 1, המטרה כיום היא לשבור אותו באופן משמעותי. משוגעים לדבר לא חסרים, והשיא הזה הרי יישבר.
