הג'יפ בעל עבר של העברת חיילים אמריקנים אל הקרב, לקיחת אחיות למשימות הומאניטאריות לתוך הג'ונגלים העמוקים ביותר והעברת משפחות אל פיקניקים בפארק. זהו רכב אשר שרד ארבע חברות שהיו מיוחסות אליו וזהו רכב שממשיך לשרוד, לאחר כמעט 60 שנה להיווסדו.
ב 1939, כאשר ענני המלחמה ריחפו בצורה מאיימת מעל אירופה, הצבא האמריקני הוציא בקשה עבור רכב צבאי חדש שיחליף את התערובת הקיימת של אופנועים, אופנועים עם עגלות צד, ורכבי הסעה משופצים שהיו אז בשימוש. כדי להשיג את הרכב שהוא רצה, פיקוד הצבא שלח רשימה של הגדרות עבור הרכב החדש.
דרישות הצבא היו:
– לרכב תהיה הנעה 4×4 – dual range four-wheel drive
– יכולת עומס של 600 פאונד.
– מינימום מקום לשלושה אנשים בתוך הרכב.
– משקל ברוטו של פחות מ 1200 פאונד.
כאשר הדרישות פורסמו, הצבא ציפה למספר לא קטן של יצרני רכב שירוצו להתחרות עבור החוזה כדי לבנות את הרכבים החדשים, אך רק שלושה—אמריקן בנטם, פורד וויליז אוברלנד השתתפו באופן רציני. אמריקן בנטם, כישלונו של סיר הרברט אוסטין לשכפל את הצלחתו של רכב האוסטין 7 בארה"ב, התקדם מבחינתו עם האתגרבצורה אגרסיבית. הוא הגיש תוכניות טיוטה לצבא בפחות משבוע לאחר פירסום הדרישות, בעזרת העובדה שמודלים אזרחיים של רכבי אמריקן בנטם היו כמעט באותו הגודל כפי שהצבא הגדיר.
היות וויליז-אוברלנד ופורד הגיבו באיטיות, החוזה הראשון עבור הרכב, שטרם נתנו לו שם, ניתן לאמריקן בנטם. לרוע המזל עבור החברה האמריקאית, הרכבים שהיא יצרה לא עמדו במבחנים כאשר הם נבחנו ע"י אחת החילות שלה.
הצבא לא רצה לבטוח בבנטם אמריקן שתתקן את התקלות והוציאה קריאה חדשה עבור אבי טיפוס. וכך גם ויליז-אוברלנד וגם פורד הגיבו עם אבטיפוס של הרכבים כדי להתחרות ברכב המשופר של בנטם אמריקן. אותו חיל אמריקאי ערך סדרה נוספת של מבחנים, והפעם נקבע כי המודל של ויליז הוא הטוב ביותר; האב טיפוס של פורד הגיע במקום השני; המודל של אמריקן בנטם הגיע שלישי.
הבעיה היתה שבעוד שרכבם של ויליז-אוברלנד נקבע כטוב ביותר, הוא לא ענה להגדרות שהצבא פירסם. הוא היה כבד בכ- 250 פאונד מדרישות הצבא.
הסטיה הזאת יכלה לעלות לויליז-אוברלנד בחוזה. לא כך קרה והכל בעזרת מאמציו של המהנדס הראשי של ויליז—דלמר ב. "ברני" רוס. הוא הורה שיפרקו את האבטיפוס לגמרי ויחד עם צוותו בדק בדקדקנות את כל החלקים של הרכב בנסיון להסיר מן המשקל מבלי להקריב כוח, עוצמה או יעילות.
לפני שהמשימה הושלמה רוס וצוותו קיצרו ברגים, פינים ומנעולים. הקטינו את גודלם של השייבות והאומים, הקטינו מסגרות ובנו את הפגושים מברזל קל יותר, מסגרת הרכב שנבנה במקור מפלדה יחסית כבדה, הוחלפה בגירסה קלה יותר.
בכל זאת, רוס עדיין חשש שאב הטיפוס עדיין לא ישקול כנדרש ולכן פנה אל צבע הרכב. הוא העריך ששתי שכבות יעלו את משקל הרכב מעל המותר ולכן אב הטיפוס קיבל רק שכבת צבע דקה אחת.
כאשר עבודתו של רוס וצוותו הסתיימה, הם הצליחו להוריד 263 פאונד מן המשקל, יותר מ 10% מהמשקל הכולל של הרכב. זה עבר את מבחן הכובד הצבאי ב 0.5 של פאונד.
ביולי 1941, כאשר המלחמה באירופה נמשכת כמעט שנתיים מבלי שארה"ב מעורבת, הצבא הוציאה הזמנה עבור כמה אלפי משאיות של רבע טון, 4×4, סיור פיקוד. כמובן ששם זה היה יותר מדי ארוך ומסורבל עבור החייל הרגיל וכעבור זמן קצר קיבל את השם ג'יפ.
למה, קשה להגיד ויש כמה תיאוריות אפשריות. התיאוריה הראשונה טוענת שהשם נובע משיבוש האותיות GP – האותיות שפורד השתמש בו עבור הכוונה General Purpose או בעברית—רכב לשימוש כולל. תיאוריה נוספת גורסת שהרכב נקרא על שמו של יוג'ין הגיפ, דמות מאוד פופולארית של סדרת האנימציה של פופאי באותה תקופה. התיאוריה האחרונה היא הכי פחות מחמיאה אך סבירה יותר מהשתיים הקודמות. בצבא של דאז, השתמשו במונח "ג'יפ" עבור כל דבר שהוא עצלן ולא שווה כלום. על אף שהמונחים האלה לא מתארים את הרכב הסופי שהיה קשוח , אמין וטוב כמעט לכל מטרה, ניתן לדמיין את החייל הרוטן מביט בקופסה הקטנה ומיד מכנה אותו בצורה לא מחמיאה בשם "ג'יפ". לא משנה איך שהוא קיבל את השם שלו, השם נדבק ונשאר איתנו עד עצם היום הזה.
המודל הצבאי MB של ויליז-אוברלנד היתה מכונה פשוטה יחסית, משמעות הדבר שהיה מושלם עבור הלחצים של הקרבות, במקום שמכונות יותר מסובכות היו כמעט בוודאות נכשלות. עם רוחב של 80 אינטש בין הגלגלים ו48 אינטש ברוחב חזית וגב הרכב, הג'יפ הראשון היה בעל יכולת תמרון גבוהה אך מקוללת בנסיעות מקפיצות על כבישים רגילים. הוא היה באורך של 134 אינטש והיה קצר כמעט 20 ב- אינטש מה Jeep Wrangler של היום—הבן האזרחי שלו היום.
מתחת למכסה המנוע הקצר והשטוח היה מנוע של 2.2 ליטר ו 4 צילינדר שהיה פשוט לחלוטין. המנוע נוצר ממנועי הרכב האזרחיים הלא פופולארים של ויליז אוברלנד ובשיאו המנוע ייצר 60 כוח סוס ב 3600 סל"ד. תיבת ההילוכים היתה בעלת 3 מהירויות והופעלה ע"י מוט שבלט מן הרצפה באורך דומה לזה של חכת דייג ובנוסף העברה של 2 מהירויות 4×4 בטווח נמוך וטווח גבוהה. המערכת הזמנית הייתה אמורה להיות מופעלת במצב של 4×4 רק במשטחי ניידות קשים.
מערכת המתלים הייתה מתוחכמת באותה מידה לזו של המנוע, משמעות הדבר שהיא לא הייתה מסובכת בכלל. גם הצירים הקדמיים וגם הצירים האחוריים החזקים ופשוטים היו מורכבים ממוטות המוחזקים מקפיצי עלה קשוחים אף הם. מעצורי תוף נמצאו בכל ארבעת הפינות וסיפקו כוח עצירה שהיה מקובל על הדעת.
את הג'יפים אהבו הן בשל יכולות הביצוע שלהם וגם איך שנראו. הזויות של הכנפיים, גריל הפלדה היצוק, השמשה שניתנת לקיפול והעדר דלתות נתנו אווירה מרעננת ויעילה לרכב. אין התיימרות לג'יפ, אלא פונקציונאליות (יכולות ביצוע) טהורה.
אפילו לפני ההפצצה של פרל-הרבור, הצבא הבין שיש לו רכב נהדר בידיו והזמין מחברת פורד לספק לו רכבים נוספים באותו תכנון לזה של ויליז-אוברלנד. כמעט כל חלקי החילוף היו ניתנים להחלפה בין שני סוגי הג'יפים—ויליז אוברלנד ופורד, על אף שפורד השתמש מערכת מתלים ופרונט שונה בתכנונה אך לא בתכליתה.
במהלך קרבות מלחמת העולם השניה הוכיח הג'יפ את עצמו כקשוח למדי, גיבור אמיתי במאמץ המלחמתי. ויליז אוברלנד הפכו את השם "ג'יפ" לסימן מסחרי לדאבונם של אמריקן בנטם אשר הניח שמגיע להם קצת מהקרדיט. כפי שהסתבר, הג'יפ הפך לרכב לא צבאי פופולארי ביותר , הנקנה ע"י מאות אלפי איכרים, בעלי חווה, תאגידים וגם אזרחים מן המניין. הוא גם תרם לתרבות נסיעת השטח שנשאר איתנו עד היום.
אמריקן בנטם, ויליז אוברלנד, קייזר ואמריקן מוטורס – החברות שהיו מוערבות ביצירת הג'יפ- לא נשארו איתנו עד היום. רכישתה של אמריקן מוטורס ב 1987 ע"י קרייזלר תפס ברשת גם את המותג ג'יפ. המותג הזה הוא אחד המותגים המוצלחים בכל רחבי העולם המוטורי כולו בעשר השנים האחרונות—הצדעה לרכב המקורי, הג'יפ שהולך לכל מקום ועושה את הכל. לא כל כך עצלן בכל זאת, כפי שהסתבר.
