1964, אותה שנה בה חברת פורד כבשה את צפון אמריקה עם הפורד מוסטאנג, מכונית ה"פוני" הראשונה, הייתה השנה בה פונטיאק המציאה טרנד חדש בעולם הרכב, מרגש לא פחות – מכוניות השרירים. הראשונה אשר זכתה לכינוי זה הייתה הפונטיאק GTO, אשר הייתה למעשה פונטיאק טאמפסט ( Tempest ), מכונית אשר שינתה את פני המכוניות והתחבורה בארה"ב למשך מספר השנים הבאות.
למעשה, אם לדייק בפרטים… המכונית האמריקאית הראשונה הראויה לשם מכונית שרירים הייתה האולסדמוביל רוקט 88 שנת 1949, אותו ציידה GM במנוע V8 עם פרופורציות כוח/משקל/גודל מרכב לא מקובלות, תוך דגש על כוח רב יחסית למרכב, עם 135 כ"ס למנוע בנפח 5 ליטר. דגם זה זכה ב-8 מתוך-10 מרוצי הנאסקאר בשנות החמישים.
זו אשר זכתה בעקבות הצלחתה והאומץ של מהנדסיה להגדיר אותה באופן 'רשמי' ככזו, הייתה הפונטיאק טאמפסט GTO. בטאמפסט לא היה שום דבר חדש או חדשני מבחינה עיצובים או טכנולוגית, למעט פרט קטן (גדול) – כוח, והרבה, יחסית למשקל הלא גדול יחסית (בקנה מידה אמריקאי, כמובן…). התוצאה של השילוב הנ"ל הייתה מכוניות בעלות נתונים מרשימים והרבה תמורה לדולר.
הגרסא הבסיסית שת ה-GTO הייתה בעלת מנוע "בסיסי" בנפח 6362 סמ"ק, בעל הספק מכובד של 325 כ"ס, זאת תמורת 2,500$ בלבד או כפי שכינו את השילוב בין כוח למחיר בזמנו – "power to the people" – כוח להמונים… פונטיאק, כמו ברוב הדגמים אשר נמכרו על-ידה, הציעה גם לקוני ה-GTO טבלת אופציות עשירה ורוב הקונים של ה-GTO אכן סימנו לא מעט מהאופציות, לדוגמא, בכדי לקבל ידית בקרת הילוכים ברצפה ולא בהגה כמו בטאמפסט, תיבת הגה עם יחס קצר, בולמי זעזועים מוקשחים, צינור פליטה כפול וצמיגים מיוחדים הוסיף הקונה המאושר כ-300$ בלבד. תיבת הילוכים ידנית בת ארבעה הילוכים, במקום הסטנדרטית האוטומטית בת שלושה ההילוכים, עלתה תוספת של 188$ בלבד וכמובן שאופציות נוספות כגון רדיאטור אלומיניום גדול, בלמים מוגדלים ועוד הוצעו אף הם. אלו אשר 325 כ"ס לא הספיקו להם, יכלו להוסיף 115$ ולקבל מנוע בעל הספק של 360 כ"ס. כל מה שנותר הוא ללחוץ על הגז (בדרך לתחנת הדלק הקרובה?..).
רבים מחו על השימוש של פונטיאק ברצף האותיות – GTO, אשר היה רמיזה ואף יותר מכך ליכולותיה של הטאמפסט GTO מול הפרארי GTO. על מסלול מרוצי הדראג, הוכיחה הפונטיאק GTO לעולם שהיא אכן מהירה וחזקה יותר מהפרארי ובמחיר שהיא נמכרה עם כל התוספות והאופציות, עדין לא גירדה את ה-3800 דולר, כחמישית מפרארי.
למרות השם GTO היומרני, בדיעבד, בסטנדרטים אירופאים הייתה הפונטיאק גרועה, בלשון המעטה. התנהגות כביש עגומה, בלמים חלשים, איכות הרכבה נמוכה יחסית ויכולת נמוכה לשמירה על אחיזה בסיבובים. עיצובה אשר תוכנן במקור להיות מכונית משפחתית בת 6 מושבים, אף בגרסת הקופה, הייתה בעלת מבנה אווירודינאמי לא מוצלח במיוחד; עם המנוע בעל 360 כ"ס הצליחה להגיע למהירות מרבית של 200 קמ"ש בלבד.
דבר אחד בטוח, לא מהאירופאים ולא מהאמריקאים יכולתם לשמוע ולו תלונה אחת על ההאצה של ה-GTO. מעטים הם בעולם הריגושים שמשתווים לצלילו של מנוע V8 עתיר סמ"ק, כ"ס ומומנט בזמן השאגה במעלה הסל"ד, כשזוג מפלטים מאפשרים לו לנשום בחופשיות, לעבר המהירויות בעלות שלוש הספרות. בשנת 1965, נמדדה תאוצה של 0-100 מיי"ש (160 קמ"ש) ב-18.6 שניות בלבד. נתון דומה לזה של היגואר E-Type מאותה תקופה, בעלת מנוע ה- V12. לא רע ממכונית במשקל של כמעט שתי טון…
במהלך שנות השישים, ה-GTO, יחד עם מכוניות רבות מהחווה של GM, שינו את עיצוביהן המקוריים במטרה להתאימם לנוסחת ה"מכונית רגילה עם מנוע גדול(מאוד)", עם שינויים מכאניים קטנים יחסית ולא משמעותיים במיוחד. ה-GTO המקורית אשר הייתה למעשה גרסת קופה של זו בת הארבע דלתות, אשר הוצגה בשנת 1963, נמכרה גם בתצורת גג-פתוח והציעה את הטוב מכל העולמות. בשנת 1965 עוגלו מעט הקווים המרובעים יחסית של הGTO המקורית ובשנת 1968 עברה שינוי קוסמטי מהותי נוסף ובעקבותיו, שינוי צורה של ממש, בשנת 1970.
במתכונת זו, ה-GTO יוצרה עד שנת 1971, עד שהשם GTO הפך להיות שמה של מכונית אחרת מבית פונטיאק, הלה-מאנש ( Le Mans ). הלה-מאנש השתמשה באותו מנוע V8 של הטאמפסט אך הציע מנועים נוספים כשהגדול ביניהם היה בעל נפח של 7356 סמ"ק, עתיר מומנט, בעל הספק של 370 כ"ס.
הגרסא ה"לוהטת" ביותר של ה- GTO הייתה ה- The Judge, אשר צוידה במנוע בעל הספק של 366 כ"ס, Ram-Air (יניקת אוויר קר לקרבורטור מחוץ לתא המנוע), תיבת הילוכים ידנית ספורטיבית של Hurst וספויילר אחורי. 11,004 יחידות בלבד מדגם זה יוצרו בין השנים 1969 ל-1970 והן נחשבות כיום ליקרות ובעלות ערך אספני גבוה.
לצערם של רבים באותה תקופה ולשמחתם של אחרים, תקנות זיהום האוויר בתחילת שנות השבעים הטילה צל כבד על כל עידן מכוניות השרירים ובשנים 1971-1972 הופחתו משמעותית הספקי המנועים. משבר הדלק בשנים 1973-1974 הביא לסוף עידן זה, אך את ה-GTO המקוריות, לעולם לא נשכח.
