כתב: ליאור ברוך, תצלומים: תומר פדר
"זו אינה הגזמה כאשר אנו אומרים שאולדסמוביל תשעים ושמונה היא אחת מהמכוניות האופנתיות ביותר בארה"ב. ה-98 מתחילה עם פאר וממריאה משם הלאה". כך נכתב בפרסומת ב-1964 בה הוצגה האולדסמוביל – כן, גם אנשי אולדסמוביל לא החליט אם לכנות את הדגם במלים או בספרות. ה-98 ראתה אור לראשונה בשנת 1947 ומאז שמרה על תדמית של מכונית יוקרה, ובמשך שנים רבות נחשבה כמכונית הדגל של אולדסמוביל.
ומדטרויט ללבאנט
כבר ממרחק מאות מטרים ניתן היה להבחין ב-98 בולטת מיתר המכוניות שנעו בכביש ראשי בת"א. איך לא? עם אורך של לא פחות מחמישה מטרים וחצי, צבע בורדו בוהק, גג בצבע לבן/זהוב וחזית שצועקת "אני מכונית אמריקאית קלאסית" – אי אפשר היה להתעלם מהאוטו הזה, ולצופה בוודאי היה קל יותר להמשיך ולהתבונן בה לאחר שסידר את הסנטר שצנח לו. כבר במרחק חמישים מטר כבר ניתן היה לראות את חיוכו הרחב של אדי, בעל הרכב, מצויד במשקפי שמש המתאימים לרכב והבעת פנים שלא מסתירה את התלהבותו מהכלי בו הוא נוהג.
"יש לי עוד כמה מכוניות, אבל זה שטויות. אלפא ספיידר, פורד מוסטאנג ועוד כמה, כולן קלאסיות. אבל זאת, זאת המכונית שלי. אין עוד כזאת ולא תהיה". ובמובן אחד, לפחות, צודק אדי לחלוטין. בישראל אין עוד אחת כזאת: 98
קונברטיבל – הגרסא הפתוחה שצוידה בגג קשיח, בנוסף לגג החשמלי המתקפל.
ניסיון להבין איפה הסתתרה המכונית עד היום, שכן מעטים זכו לראותה מסתובבת בכבישי ישראל, הביא לגילוי מקור הרכב. ב-1964 הזמין קצין ירדני את ה-98 בהזמנה אישית ממפעלי אולדסמוביל בארה"ב, כאשר דאג לסמן V על כל אופציה אפשרית בטופס ההזמנה. כעבור מספר חודשים, אולדסמוביל 98 חדשה ונוצצת קיבלה מספר ירדני ושימשה את אותו קצין לנסיעות ראווה.
שנת 1967, מלחמת ששת הימים בעיצומה, וצה"ל כובש את הגדה המערבית של ממלכת ירדן. ביומה האחרון של המלחמה, לקראת הפסקת האש, בין שאר רכבי השלל שנלקחו, מצאה עצמה אותה 98 בדרכה למדינת ישראל. הרכב אוחסן במשך שנים רבות בעזה, עד אשר ב-1986 "עלה" לארץ באופן רשמי וזכה לרישוי ישראלי. מאז ועד לאחרונה הרכב אוחסן בשנית, ומתוך כך ניתן להבין את הקילומטראז' הנמוך במיוחד של ה-98; 43,000 ק"מ בלבד.
הרכב נרכש על-ידי אדי, בשיתוף אייל חברו הטוב חובב רכב קלאסי בזכות עצמו ובעל ניסיון בתחום.
הרבה קודם, בדטרויט
בשנת 1964 הוציאה חברת אולדסמוביל לשוק מספר דגמים, אשר ניסו לשדר יוקרה ופאר בשילוב מנועים מתקדמים. רוב אותם דגמים יוצרו בגרסאות סדאן, קופה וקונברטיבל והם נמכרו בהצלחה רבה. במקרה של התשעים ושמונה בגרסתה הפתוחה, לעובדה שאדי לא מוריד ממנה העיניים יש עוד סיבה: גרסה זאת יוצרה ב-4004 יחידות בלבד, זו המצויה בידיו של אדי הינה אחת מתוך כמה מאות בלבד ששרדו בעולם.
רישום פריטי האבזור התקני והתוספות ב-98 תחייב מספר עמודים. הריכוז, לכן, חיוני. פריטים אלט מופעלי חשמל: חלונות, נעילה, אנטנה וגג נפתח. צרפו לכך ריפודי עור, מזגן, הגה כוח (הידראולי), תיבה אוטומטית, בקרת שיוט ועוד ועוד. כל אלו אכן הפכו את דגם ה-98 למכונית פאר, אךאכן, בימים ההם ניתן היה לאבזר את רוב המכוניות האמריקאיות באותם פריטים.אלא מה שמיצב את ה-98 הייתה, בין השאר, העובדה כי כל זה האינוונטר הנ"ל שימש בה ציוד תקני.
מפגש מקומי
קבענו להיפגש במעגן הסירות החדש שנבנה לאחרונה בשפך הירקון בת"א. מראה ה-98 על רקע מרבדי הדשא, צמודה לירקון המפכה בעדנה(?) והעטופה בשקט רב הביא אותנו, במהירות האור, אל סצינת סיום של סרט הוליוודי. ומה שריגש אותנו עד דמעות, הייתה העובדה כי השקט המופלא הזה לא הופר למרות שמנוע ה-98 פעל. פשוט, אותם שמונה צילינדרים בקבקו בעצמת קול שממדיה היו כשל גבעול דשא.
פתיחת מכסה המנוע הביאה להתגלות ברמה דתית. בכל זאת, לא היה זה המנוע V8 רגיל ופילטר האוויר מעל הקרבורטור נשא את הכיתוב: Rocket . "זה מה שאני חושב שזה? רוקט אמיתי?", שאלתי את אדי. הוא חייך והנהן בראשו.
יצרני המכוניות בארה"ב טרחו מסיבות שיווק בייצור גרסאות מחוזקות למנועים המגודלים שלהם. לקרייזלר, על חטיבות פליימות' ודודג שלו, היה מנוע ה-Hemi, אשר התאפיין במבנה תא הבעירה הייחודי שלו. פורד העניקה ללינקולן ולמרקיורי את ה-Jet. אצל אולדסמוביל, היהלום שבכתר במנועי ה-V8 היה ה-Rocket. כבר ב-1949 ראה אור מנוע הרוקט שהביא את אולדסמוביל לראשונה להישגים ב-Nascar (ניצחון ב-8 מתוך 10 מירוצים ב-1950). לרוקט, היו שסתומים העיליים, מרימים הידראוליים, גל ארכובה מחוזק, בוכנות אלומיניום וסעפת יניקה חצויה.
מנוע ה-Rocket באולדסמוביל 98 קונברטיבל של אדי היו בנפח של 6456 סמ"ק (394 אינץ' מעוקב) וזה מיצר הספק מרשים של 330 כ"ס. רק לחיצה על דוושת הגז עוררה את המנוע מנמנומו המופגן, ורק אז אפשר היה לשמוע את נהמתו השמימית של ה-V8. במצב סרק, כבר התפעלתי, אי אפשר היה להבחין בכלל כי המנוע פועל.
נסיעה ב-98 משכיחה לחלוטין את העובדה שגוש המתכת העצום הזה שוקל כ-2 טון. נוחות ישיבה מפנקת כמו שרק אמריקאית מהשנים האלו יכלה להציע – אם נסלח להם על הספסל שאין לו כל אפשרות כוונון, אבל בדרייב-אין ובשאר מקומות אפשר לעשות איתו כל מיני דברים.
והרכות, הו הרכות… אותה נוחות נסיעה רכה שכה אהובה על-ידי חובבי האמריקאיות ולא אהובה, בלשון המעטה, על חובבי האירופאיות (רציתי לכתוב גם חובבי היפניות, אך האם יש באמת כאלה? והאם הם באמת מודים בזה?…), הנסיעה הרכה אינה תלויה כמעט בכלל במצב הכביש שכן המתלים והבולמים דואגים לספוג הכול הרבה לפני שהמושבים המרופדים יעבירו את השברים החדים למטה לישבן הענוג למעלה.
לעבר השקיעה
ה-98 נמכרה ב-1964 ב-4457 דולר – אותו מחיר שהיה למכוניות הפאר האמיתיות של אמריקה: קדילאק ולינקולן. אולדסמוביל 98 64' בגרסתה הפתוחה מבטאת באופן קיצוני את הדרך בה אמריקה ייצר מכוניות בשנות השישים: הפגנה בוטה (וסרת טעם, יאמרו רבים) של ממדים מופרכים, עם מעט תחכום אבל הרבה עושר, מהסוג שבאירופה היה אקזוטי לאין-שיעור ומנוע עתיר-נפח, המונח על חבית נפט שעל תג המחיר שלה כתוב: 2 דולר.